על מה אומות קמות ונופלות?

מה שמרתק בהיסטוריה אינו דווקא השליטים או המלחמות, אלא המהפכים: כיצד ייתכן שאומה חזקה מדרדרת לכדי מדינת חסות, ואילו שבט קטן וחסר השפעה הופך לאימפריה עולמית? איך אזור שהיה ערש התרבות האנושית נעשה בית למדינות עולם שלישי? מדוע "ימי הביניים האפלים" של אירופה היו דווקא "תור הזהב" של האסלאם? כיצד סין, שהייתה במשך מאות שנים המובילה הטכנולוגית בעולם, הידרדרה כל כך עד שמעצמות זרות שלטו בה בסוף המאה ה-19, בעוד ששכנתה יפן הצליחה להפוך ממדינת איים שולית למעצמה עולמית?

האם האקלים הוא המפתח, כפי שמרמז סיפור אי הפסחא? אולי הגנטיקה של האוכלוסייה היא הקובעת, או דווקא רוח העם ואמונתו? ואי אפשר להתעלם מן הטכנולוגיה, כמו גם מהמוסדות הפוליטיים, שיכולים לשמש מנוף לצמיחה או מתכון לאסון.

ייתכן שאין תשובה אחת, אלא מארג מורכב של וקטורי כוחות ותהליכים, הפועלים לעיתים בכיוונים מנוגדים ולעיתים מתואמים, ובסופו של דבר מכריעים את גורלן של אומות. מצויד ברשמים ורעיונות יצאתי לגלות. את מה שמצאתי סיכמתי במדריך.

המבוי הסתום הגנטי

בשנת 1994 הצית רב־המכר "עקומת הפעמון" מחדש רעיון ישן ושנוי במחלוקת: ייתכן שהבדלים בהצלחה בין אומות או קבוצות אתניות נובעים מהבדלים ממוצעים במנת המשכל, IQ. המשמעות המתבקשת הקשה לעיכול הייתה כי קבוצות מסוימות מצליחות יותר בשל יתרון מולד לכאורה, בעוד שאחרות נכשלות בשל מגבלה תורשתית. אם אינטליגנציה היא ברובה גנטית ומכתיבה במידה רבה את רמת הכישורים והעושר, אזי גורלה של אומה נחרץ על ידי הגנים של אוכלוסייתה.

אך כאשר בוחנים את ההיסטוריה מקרוב, התמונה הזו מתערערת לחלוטין. השבטים הגרמאניים הברברים שפלשו לרומא הפכו לימים לאדריכלי אירופה המודרנית. סין, שהובילה במשך מאות שנים מבחינה טכנולוגית, שקעה במאה ה־19 בעוני ובנחשלות מבלי שמאגר הגנים שלה השתנה. יפן, לעומתה, זינקה בתוך דורות ספורים מחברה פיאודלית מבודדת למעצמה תעשייתית שהתחרתה במערב. האוכלוסיות לא החליפו את ה־DNA שלהן, אך השינוי במוסדות, בטכנולוגיה ובפתיחות לעולם חולל מפנה היסטורי.

לכך מצטרף אפקט פלין, תופעה מתועדת של עליית ציוני IQ באופן דרמטי ברחבי העולם במהלך המאה ה־20 שזהו פרק זמן קצר מכדי לייחסו לאבולוציה גנטית. הדבר מדגיש את תפקידם המכריע של גורמים כמו תזונה, חינוך, וסביבה מעשירה בעיצוב היכולות הקוגניטיביות.

בסופו של דבר, התיאוריה הגנטית נכשלת משום שהיא מנסה לייחס לאומות תכונה שאינה מאפיינת אותן. זהו ניסיון להחיל את ההיגיון של תורשה אישית על חברה שלמה, זו טעות יסודית, טעות קטגוריה. אומה אינה אדם מוגדל אלא מערכת דינמית של מוסדות, טכנולוגיות ותרבויות. ולכן, את התשובות לעלייתן ונפילתה של אומות עלינו לחפש במקומות אחרים.

כל אומה ומזלה: גיאוגרפיה, אקלים ומשאבים

ראשית התרבות בתקופה הארוכה של נסיגת הקרחונים בתום עידן הקרח האחרון, לפני כ-12,000 שנים. שינוי אקלים מסיבי אשר הפך חלקים מהמזרח התיכון לסהר הפורה, ויצר תנאים אידיאליים לביות חיטה, שעורה ובעלי חיים. לראשונה, האנושות יכלה לייצר עודפי מזון, ולשחרר חלק הולך וגדל מהאוכלוסייה מהמאבק המתמיד על קיום. תקופה זו התאפיינה בעלייה בצפיפות אוכלוסין לצד התמחות מקצועית, שילוב שהוליד את הערים הראשונות אורוק וארידו, במסופוטמיה. בערים התרכזו אנשים שיכלו להרשות לעצמם עיסוקים אחרים שאינם מרדף אחר מזון והגנה, מה ששחרר מספיק זמן ומשאבים לפיתוח מסחר, טכנולוגיה ותרבות. על רקע זה הוקמו האימפריות הראשונות של מצרים ובבל.

הקרחונים המשיכו לסגת לאורך אלפי שנים, וחשפו "חגורות ירוקות" בקווי רוחב צפוניים יותר. אקלים ממוזג אשר תמך בעלייתן של יוון ורומא לחופי הים התיכון, ומשם המשיך למערב וצפון אירופה. בינתיים, עיראק של ימינו, ערש התרבות, הפכה ברובה למדבר, בעוד שהגידולים שבויתו שם לראשונה משגשגים כיום במישורים העצומים של אוקראינה וצפון אמריקה.

על הרעיון שהגיאוגרפיה קובעת את גורלן של חברות מבסס ג'ארד דיימונד את ספרו "רובים, חיידקים ופלדה" בו הוא טוען כי היבשות השונות מציעות אפשרויות שונות: ציר האורך מזרח-מערב של אירואסיה אפשר לגידולים, לבעלי חיים ולרעיונות להתפשט בקלות על פני קווי רוחב דומים. לעומת זאת, הצירים צפון-דרום של אמריקה ואפריקה יצרו מחסומי אקלים משמעותיים. אירופה, עם נהרותיה הניתנים לשיט, קווי החוף הארוכים והמינים הרבים של צמחים ובעלי חיים הניתנים לביות, זכתה, מבחינה זאת, בלוטו גיאוגרפי. מאוחר יותר, המצאות מרבצי פחם וברזל עשירים בבריטניה תדלקו את המהפכה התעשייתית, ושוב הדגימו את חשיבות הגיאוגרפיה בהיסטוריה.

קללת המשאבים

אפילו זכייה בלוטו הגיאוגרפי אינה ערובה להצלחה. כלכלנים מדברים על "קללת המשאבים", כאשר, באופן פרדוקסלי, דווקא עושר טבעי עצום מוביל לא לשגשוג, אלא לשחיתות, סכסוכים וקיפאון כלכלי. זהו תהליך המאפיין אומות אשר יכולות להתעשר פשוט על ידי חפירת עושר מהאדמה, ועל כן לאנשים, שבהם, תמריץ מועט לבנות מוסדות לטובת הכלל, להשקיע בחינוך, להמציא וליישם חידושים. כך, עושר הנפט של ונצואלה וניגריה, מזין משטרים טוטאליטריים ואי-שוויון במקום פיתוח רחב היקף.

בניגוד גמור, מדינות החסרות משאבי טבע, כמו סינגפור או שוויץ, נאלצו להפוך את הצורך למקור תושייה. בהיעדר נפט או אדמות חקלאיות בהיקף נרחב מספיק, הן נאלצו להשקיע במה שהיה להן: אנשים. על ידי מתן עדיפות לחינוך, סחר וטכנולוגיה, הן בנו כלכלות עמידות ברמה עולמית תוך משמעת וראיית הנולד.

גיאוגרפיה: הזדמנות מול קללה

גיאוגרפיה יכולה להעניק הזדמנויות אך היא אינה דטרמיניסטית. גז עשוי להישאר קבור במעבה האדמה ללא הידע והתושייה לנצלו. אקלים נוח הופך חסר משמעות ללא המוסדות לניהול וחלוקת עודפי מזון.

ההיסטוריה מראה שהגורם הקריטי ביותר אינו הגיאוגרפיה של האומה, אלא מה שהיא עושה עם משאביה. הסביבה עורכת את השולחן, אך תרבותה, מוסדותיה ורצונה הקולקטיבי של החברה הם שבסופו של דבר קובעים מה יאכל העם.

אמונה ותושייה ביסוד הקפיטליזם

הסוציולוג מקס ובר שאל "מדוע חברות מסוימות מזנקות קדימה בעוד אחרות קופאות על שמריהן?". את התשובה הוא לא מצא במשאבים או בגיאוגרפיה, אלא באמונה דתית. בספרו הקלאסי, "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", הוא טען כי רעיון דתי יכול לעצב מחדש את העולם.

המטיף הדתי ג'ון קלווין האמין בגזירה קדומה לפיה גורלו של אדם נגזר מראש מי לגן עדן ומי לגיהנום, והדרך לגילוי האם אדם יירש מלכות שמיים היא דרך הצלחה בחיים אילה: שגשוג חומרי, מעמד מכובד, ומשפחה מצליחה נתפסו כסימנים חיוביים. עוני, לעומת זאת נתפס כרמז לחיי עולם הבא עמוק בתחתית הגיהנום. מאמיניו של קלווין, אנשי מערב וצפון אירופה של ראשית העת החדשה, היו שרויים במחשבתם בימי הביניים, והדימויים החזקים אודות הגורל המצפה להם בעולם הנצח עורר בליבם אימה גדולה אשר יצרה תמריץ מובהק לעבוד בחריצות, להשקיע בחוכמה ולחתור להצלחה חומרית כדי לזכות בגאולה.

צורת חשיבה זו עומדת בניגוד גמור לדתות המהללות את "המדוכאים עלי אדמות", והיוו עבור מקס ובר, הסבר מספיק לדחף התרבותי המרים חלק מהחברות מעל לאחרות.

יתרה מכך, המוסר הפרוטסטנטי היווה קרקע פורייה לצמיחת הקפיטליזם. בספרו, מראה ובר, כיצד באזורים פרוטסטנטיים כמו הולנד וצפון גרמניה, המסחר והחדשנות גדולים יותר מאשר אצל השכנים הקתולים.

רעיון זה חצה את האוקיינוס האטלנטי, שם מוסר העבודה הפרוטסטנטי התמזג עם ההתפשטות הטריטוריאלית לתוך היבשת האמריקאית. אתה יכול למצוא דוגמה לרוח זו בסיפור הילדים הכל אמריקאי "הקטר הקטן שיכול" שבו הקטר הקטן שבחבורה מסכים לקחת על עצמו משימה שנראית בלתי אפשרית, כשהוא מצליח לגבור על הקושי תוך שהוא משנן את המנטרה "I think I can". לעומת זאת, בסיפור העם הרוסי "אשת הדייג" האישה שרוצה יותר מדי מאבדת הכל. שני סיפורים אילה, שמסופרים לילדים רכים ומעצבים את אישיותם, מציעים הצצה מרתקת אל תת המודע הקולקטיבי של תרבויות שונות, ואף עשויים להסביר את גורלן השונה של האומות.

המקום המרכזי שנותנת תרבות לערך העבודה הקשה, המתמידה, למרות הקשיים, אינו ייחודי לאירופה. תלמידים מזרח אסיאתיים, הלומדים בארצות הברית מצליחים לעקוף בהישגים לימודיים את עמיתיהם לא מעט בזכות דגש מושרש על חריצות. מסורת שחלקה מיוחס לאבותיהם מגדלי האורז, שנדרשו לעמל מדויק ועקבי עונה אחר עונה. אותה משמעת מהדהדת עד ימינו בכיתות הלימוד ובקריירות משמעותיות.

מוסר עבודה, חזק ככל שיהיה, אינו מספיק. עבודה ללא תושייה היא רק עבודה בלי שכל. כדי שאומה תצמח מנוע המאמץ של העם חייב להיות משולב עם ניצוץ החדשנות. עבודה קשה חייבת להינשא לחוכמה כדי ללדת הצלחה.

טכנולוגיה - מכפיל העוצמה

באמצע המאה ה-18, במדינת אי קטנה וגשומה החל עידן חדש בהיסטוריה של האדם. המהפכה התעשייתית החלה בבריטניה תוך שהיא מתבססת על שפע חדשנות חסר תקדים: מנועי קיטור להפעלת מפעלים, מסילות ברזל לחיבור מדינות, והטלגרף אשר הפך את סוסי הדואר לנחלת העבר. עד אמצע המאה ה-19, קפיצה טכנולוגית זו חימשה את אירופה בכוח חסר תקדים: ספינות תותחים הפליגו במעלה נהר היאנגצה בסין, מכונות ירייה דיכאו מרידות באפריקה, וקווי אספקה עולמיים הזינו סוג חדש של אימפריה. הטכנולוגיה לא רק העשירה את אירופה; היא אפשרה את כיבוש העולם.

טכנולוגיה מהווה מכפיל כוח עבור כוחה של אומה. התקדמות בתחומי האנרגיה: פחם - לנפט - לאנרגיות מתחדשות, התחבורה: אוניות קיטור למטוסי סילון, והתקשורת: טלגרף - לאינטרנט - לבינה מלאכותית, מרחיבה את מה שאומה יכולה לבנות, להגן ולשלוט בו. היא משכתבת מחדש את החברה באופן מהותי, מניעה עיור, חינוך המוני ושווקים פיננסיים מורכבים.

הטכנולוגיה מניעה מגמות דמוגרפיות. ראשית, התמותה יורדת הודות לתרופות ומזון טובים יותר. בהמשך, שיעורי הפריון יורדים ככל שהחברות הופכות עירוניות ומשכילות. עבור מדינות מפותחות, התוצאה היא חרב פיפיות: שגשוג עצום בשילוב עם אתגרים של אוכלוסייה מזדקנת.

השלכות וסיבוכים

השפעות הטכנולוגיה הם עצומות ולעתים קרובות סותרת:

• התפשטות אימפריאלית: לוגיסטיקה תעשייתית ונשק היטו את מאזן הכוחות הצבאי העולמי, ואפשרו לאימפריות, דוגמת האימפריה הבריטית בה "השמש לעולם אינה שוקעת", לשלוט על שטחים נרחבים של כדור הארץ.
• שינויי אקלים: שריפת דלקי מאובנים אשר מניעים את הגידול משנים את אקלים כדור הארץ, ומשאירים לדורות הבאים אתגר משמעותי להתמודד עמו.
• יתרון המאחרים לפרוח: את הטכנולוגיה ניתן ללמוד ולהעביר בין עמים וארצות כפי שמלמדת הדוגמה של יפן וסין המודרניות אשר הצליחו לחקות ואף להתעלות על טכנולוגיה שפותחה משך דורות רבים במערב וזאת תוך דורות ספורים.
• סיכונים מודרניים: אותם ההמצאות שיוצרות עושר, מרתימת האטום להתפתחות הבינה המלאכותית וכלה בביוטכנולוגיה, טומנות בחובן סיכונים קיומיים.
• התרחבות פערי הכנסות: הופעת שכבה באוכלוסייה המתעשרת מהטכנולוגיה החדשה מעל ומעבר לכל היתר, דוגמת "מתעשרי ההייטק" בימינו, עלולה לעורר קנאה בקרב שכבות רחבות שההצלחה לא חלחלה אליהם, אלא להיפך הן מוצאות עצמן נאלצות לשלם ביוקר על האינפלציה בדיור ומחירי הנכסים המאמירים. על רקע, זה עלול להופיע אי שקט חברתי המאיים על יסודות החברה, שבין ביטויו: תמיכה במפלגות המקדמות אג'נדה פופוליסטית ופשיסטית, הפגנות, מהומות ואף מלחמות.

טכנולוגיה, אליה וקוץ בה

האם טכנולוגיה היא המפתח לעלייתה של אומה? היא הכרחית לחלוטין למעמד של מעצמה מודרנית. ללא בסיס תעשייתי ודיגיטלי, הפוטנציאל של אומה מוגבל.

עם זאת, טכנולוגיה אינה מספיקה בפני עצמה. בהעדר מוסדות מתאימים וחברה מגובשת, חדשנות עלולה להרחיב את אי השוויון, להעשיר אליטה מושחתת או לעורר תגובת נגד חברתית.

טכנולוגיה היא יותר מהכל מגבר למגמות ותהליכים קיימים בחברה. אם אומה הצליחה להעמיד מתוכה שכבה מובילה מוכשרת ועמידה, הטכנולוגיה תרים אותה לגבהים חדשים. עבור חברה משוסעת ולא יציבה, הטכנולוגיה עלולה להאיץ את דרכה להתפרקות מוחלטת. בעולם בו הגלובליזציה מושלת בכיפה, ללא מגבלות של ממש בהעברת ידע וטכנולוגיות בין מדינות, השאלה אינה האם אומה יכולה להשיג את הטכנולוגיה העדכנית ביותר, אלא האם יש לה את החוכמה לרתום אותה מבלי להרוס את עצמה או את כדור הארץ בתהליך.

חרב הפיפיות של המורכבות

בתקופת הברונזה המאוחרת (בערך 1200-1550 לפנה"ס) היה מזרח הים התיכון מקושר בקשרי סחר ודיפלומטיה הדוקים. תקופה שבה מצרים, חיתים, קפריסאים, בני יוון, אשורים ובבלים היו כרוכים אילו באילו ביחסים עשירים ומורכבים. זו הייתה התקופה הגדולה הראשונה של הגלובליזציה, מציאות שנתפסה בצורה חיה על ידי טביעת הספינה אולובורון. כלי שיט יחיד זה, שהתגלה מול חופי טורקיה, נשא מטען מכל רחבי העולם הידוע: נחושת מקפריסין, בדיל מאפגניסטן, ענבר מהים הבלטי וכלי נשק מיוון. לוחות חרס מהתקופה חושפים פרעונים מצריים ומלכים חיתים פונים זה לזה בתואר "אח", מארגנים נישואים מלכותיים ומחליפים מתנות מפוארות. זו הייתה מערכת מורכבת, עשירה ושזורה.

עד שהכל קרס סביב שנת 1,200 לפני הספירה.

בתוך דור אחד, עולם תוסס זה קרס. ערים גדולות נשרפו, יכולת האוריינות נעלמה, ואימפריות אדירות הפכו לאבק. בירת החיתים ננטשה, יוון שקעה לימי הביניים, ובמצרים החלה דעיכה ארוכה. מה השתבש?

קריסת מערכות

במשך זמן רב, היסטוריונים ייחסו את סיומה של תקופת הברונזה לפלישות המסתוריות של "עמי הים". אך, כפי שטוען הארכיאולוג אריק קליין, נראה שהיה זה כשל מערכתי, "סערה מושלמת" של משברים שהובילה לקריסה: רעידות אדמה, בצורת ממושכת, רעב, מרידות ושבריריות מערכתית שנגרמה מהתבססות יתר על כלכלה מבוססת סחר גלובלי.

התיאוריה של ג'וזף טיינטר (Joseph Tainter) על קריסתן של חברות מורכבות גורסת שככל שחברות הופכות מורכבות ותלויות יותר זו בזו, הן גם הופכות שבריריות יותר. עצם היעילות שהפכה את האימפריות של תקופת הברונזה למוצלחות כל כך, המלכויות הריכוזיות ורשתות הסחר הבינלאומי, הפכו לפגם הגורלי שלהן. כאשר זעזועים פגעו במערכת, המשבר התפשט ברשת כמו נגיף, וכל המבנה קרס.

פרדוקס עתיק בעל השלכות מודרניות

תלות הדדית היא פרדוקס. בתקופות טובות, היא מגבירה צמיחה וחדשנות. בתקופות רעות, היא מפיצה שבריריות כמו אש בשדה קוצים. הפיניקים, שהיו פחות ריכוזיים, שרדו את הקריסה ובנו את היסודות לעידן הסחר הבא כי הם היו עמידים, לא רק גדולים וחזקים.

לקח עתיק זה רלוונטי יותר מתמיד. עולמנו המודרני בנוי על מערכת דומה של שרשראות אספקה גלובליות, שווקים פיננסיים ותשתיות דיגיטליות. אנו מחוברים זה לזה יותר מכל חברה בהיסטוריה, מה שהופך אותנו למסוגלים לקדמה חסרת תקדים אך גם פגיעים לזעזועים מערכתיים.

הפרדוקס ברור: אותה רשת חיבורים וריכוזיות שלטונית שהאיצה את השגשוג בעידן הברונזה היא גם שגרמה לקריסתו. לפיכך, לא מורכבות הולכת וגוברת אלא דווקא יכולת הסתגלות היא המפתח להישרדות. בדיוק כפי שבטבע גיוון מייצר חוסן, כך גם בחברות אנושיות: מבנים פחות ריכוזיים מטפחים מגוון רחב של כישורים, פתרונות ודרכי פעולה. כשמגיע משבר, אין לדעת מראש איזה מהם יוכיח עצמו, אך די בכך שמעטים ישרדו כדי לאפשר למערכת בכללותה להמשיך ולהתקיים.

מוסדות חורצים את גורלה של אומה

בתחילת המאה ה-17, שתי מעצמות אירופאיות הקימו מושבות בעולם החדש. בצפון אמריקה, מתיישבים אנגלים בג'יימסטאון, שלא מצאו זהב אותו ניתן לבזוז, נאלצו ליצור מערכת המקדשת את הרכוש הפרטי, אסיפות ייצוגיות ותמריצים כלכליים לחקלאים. באמריקה הלטינית, קונקיסטדורים גילו מכרות עשירים ואוכלוסייה מקומית שניתן לנצל לשם כריית מתכות יקרות במכרות שתוחלת החיים הממוצעת בהם הייתה שלושה חודשים לכל היותר, כל זאת כדי להעביר עושר חזרה לבית בספרד.

אילוצים מוסדיים ראשוניים אלה, שראשיתם לפני מאות שנים, יצרו צומת דרכים. המוסדות המכלילים (inclusive) של צפון אמריקה הניחו את היסודות לחדשנות ולשגשוג רחב. לעומת זאת, המוסדות המדירים (exclusive) בחלקים גדולים של אמריקה הלטינית הותירו מורשת של אי שוויון וחוסר יציבות. ארצות הברית הפכה למדינה העשירה בעולם, בעוד שרבות משכנותיה הדרומיות ממשיכות להיאבק עד עצם ימינו אילה.

התיאוריה: מוסדות מכלילים לעומת מדירים

הספר פורץ הדרך "מדוע אומות נכשלות" Why Nations Fail. טוען כי אומות משגשגות כאשר יש להן מוסדות מכלילים, כאלה המבטיחים זכויות קניין, מקיימים את שלטון החוק, מאפשרים השתתפות פוליטית רחבה ומעודדים חדשנות. עוד טוען הספר, ששני מחבריו הם זוכי פרס נובל לכלכלה לשנת 2024, שמדינות נכשלות כאשר הן נשלטות על ידי מוסדות מדירים אשר מרכזים כוח ועושר בידי אוליגרכים מעטים על חשבון כל היתר דבר המונע חדשנות מעודד התחמקות מעשייה, ומוביל לקיפאון, שחיתות ולבסוף דעיכה.

כדי להבין למה מוסדות כל כך חשובים, דמיין שאתה יזם שהשקיע את החיים שלו בעסק, ועם קצת מזל הגיע לשגשוג כלכלי. ואז יום אחד, בעל תפקיד בממשלה מציע לך הצעה שאי אפשר לסרב לה: "תן לי בעלות על 50% מהעסק שלך, או שרישיון העסק יישלל". אתה יכול לחשוב לפנות לבית משפט, רק שידוע לך שהשופט הוא חבר באותה המפלגה השלטת כמו האדם שפנה אליך. בחברה כזו, לא כדאי לגלות תושייה או להשקיע. העיקרון המנחה הופך להיות "מי שמשקיע, שוקע". האפשרויות היחידות הן לעזוב, אם אפשר, או ליפול למצב של "חוסר אונים נרכש", שבו אינך עושה דבר כי אתה יודע שכל מאמץ ייענש וכל הצלחה תישלל.

ראיות מהעולם בימינו

זה אולי נשמע כמו תאוריה מופשטת, אך המציאות מוכיחה אחרת:

• צפון ודרום קוריאה: לאחר 1953, שתי מדינות צמחו מאותו עם ואותה גיאוגרפיה. הצפון אימץ משטר טוטליטרי ומוסדות מדירים למען שימור כוחה של האוליגרכיה השלטת. הדרום, לעומת זאת, בנה כלכלת שוק מבוססת מוסדות מכלילים. כיום, תמונת הלוויין של דרום קוריאה מוארת בלילה לצד צפון חשוך לחלוטין אומרת הכל.
• בוצואנה מול קונגו: שתיהן מדינות אפריקאיות עשירות במשאבי טבע. עם זאת, בוצואנה השכילה להקים מוסדות דמוקרטיים יציבים וחווה שגשוג כלכלי. קונגו, לעומתה, שנבזזה על ידי מוסדות מדירים, היתה ונותרה אחד המקומות העניים ביותר על פני כדור הארץ.

על פניו נדמה שיש לתיאוריה זו על חשיבות המוסדות בקביעת גורלה של אומה יוצא דופן אחד - סינגפור. מדינה קטנה וצפופה שקיבלה עצמאות רק ב־1965, רחוקה מלהיות דמוקרטיה ליברלית, אך הצליחה להפוך לאחת העשירות והמשכילות בעולם. הסיבה טמונה במוסדות כלכליים יעילים: מערכת משפט עצמאית, שלטון נקי משחיתות ומדיניות עקבית של חינוך וצמיחה. סינגפור מלמדת שמוסדות לא חייבים להיות דמוקרטיים במובן מערבי, אך חייבים להיות אמינים, יציבים ומוכווני צמיחה.

האם מוסדות מכלילים הם הסיבה להצלחת אומות?

האם מוסדות מכלילים, חזקים ומתפקדים נחוצים לשגשוג ארוך טווח? הראיות באופן גורף אומרות שכן. האם הם מספיקים בפני עצמם? לא תמיד. אבל הם הדבר הקרוב ביותר שיש לנו לחיזוי הצלחתם של אומות. מוסדות טובים אינם מבטיחים הצלחה, אך היעדרם כמעט בוודאות מבטיח כישלון.

מחושל באש: האם קושי יכול להפוך אומה לגדולה?

במאה ה-5 לפני הספירה, האימפריה הפרסית האדירה פלשה ליוון. כנגד כל הסיכויים, ערי המדינות היווניות הקטנות והמפולגות התאחדו והדפו את הפולשים בקרבות אגדיים כמו מרתון וסלמיס. המלחמה לא שברה אותן. היא חישלה אותן. הניצחון בישר את ראשית העידן הקלאסי של אתונה: עידן סוקרטס ואפלטון, בניית הפרתנון ולידת האידיאלים הדמוקרטיים. המאבק העניק ליוונים ביטחון ויצירתיות שהפכו בסיס לציוויליזציה המערבית.

האם זהו רק סיפור יווני, או מנגנון אוניברסלי שבו מצוקה הופכת לזרז לגדולה? ההיסטוריה מלאה באומות שלא רק שרדו אתגרי ענק, אלא גם יצאו מהם חזקות, חדשניות ומאוחדות יותר.

אלפי שנים מאוחר יותר, מדינת ישראל הקטנה נולדה מאפר השואה על ידי גלי פליטים. מוקפת אויבים ונטולת משאבים טבעיים, סיכויי הישרדותה נראו קלושים כאשר דו"ח או״ם בשנות ה־50 אף חזה שלא תתקיים יותר מכמה שנים. עם זאת, הלחץ המתמיד וכור ההיתוך החברתי הפכו לזרז רב עוצמה: ישראל פיתחה חקלאות חדשנית, הפכה מובילה טכנולוגית והקימה צבא אימתני. הצורך לשרוד אילץ לחדש וליצור חברה עמידה ודינמית.

מדוע בריטניה כבשה את הודו ולא להיפך?

שאלה זו נוגעת לליבו של האופן שבו תבנית נוף המולדת מעצבת עם. הודו הטרום-תעשייתית הייתה ארץ של שפע טבעי עצום: אקלים חם, מישורים פוריים, תבלינים ויבולים בשפע. העושר הוליד תרבויות מתוחכמות אך לא לחץ לחדשנות. בריטניה, לעומת זאת, הייתה אי גשום ודל משאבים. תושביה נאלצו להיאבק בקור ובדלות היבולים, לתכנן קדימה, לאגור מזון ולפתח טכנולוגיות ימיות ותעשייתיות. המחסור אילץ את תושבי בריטניה לגלות תושייה, ותרם ליכולתו של אי קטן להשליט את כוחו על תת־יבשת גדולה ועשירה פי כמה.

מה שלא הורג - מחשל

הצורך הוא אבי ההמצאה. אתגר מוליד קידמה. כמו שריר שגדל רק כשהוא נתון ללחץ, חברות מגלות יכולות רדומות כשהן במצוקה. איום קיומי יכול לטפח אחדות, לגייס משאבים לנפץ מוסכמות ישנות, וליצור קרקע פורייה לצמיחה מהירה.

צידו השני של המטבע: כשהקשיים הורגים

אך הקשיים הם חרב פיפיות. על כל אומה שחושלה באש, אחרת נשברה תחתיה. אתונה עצמה, שביטחונה גאה אחרי הניצחון על פרס, הידרדרה ללאומנות ולדמוקרטיה פגומה, עד שנמחצה במלחמה הפלופונסית. אינספור אומות שסבלו ממלחמה, רעב או אסון לא התאוששו והתחזקו. במקום זאת, הן קרסו למעגלי עוני, מלחמת אזרחים או משטר סמכותני. קשיים יכולים באותה קלות לשבור חברה כמו לאחד אותה.

קושי הוא אתגר, לא ערובה להצלחה

חשיפה למכשולים אינה נוסחת קסם לגדולה לאומית אלא בחינה של אופייה של אומה, מנהיגותה, וחשוב מכל, של מוסדותיה.

מצוקה אינה יוצרת כוח יש מאין. היא חושפת ומעצימה את מה שכבר קיים. חברה עם מוסדות חסונים, תחושה חזקה של מטרה משותפת ומנהיגות גמישה יכולה לתעל קשיים לקדמה. אבל עבור חברה משוסעת או מנוהלת בצורה גרועה, אותו לחץ רק יאיץ את קריסתה.

בסופו של דבר, קשיים אינם קובעים את גורלה של אומה. הם מציבים בפניה ברירה: להישבר או לפרוץ.

כן, ילדים זה שמחה! אבל עלולה להיות עם זה בעיה

אם משאבים טבעיים ואנושיים הם הגוף והתרבות היא הרוח, דמוגרפיה היא הדופק של אומות. גודל האוכלוסייה, פילוח הגילאים וקצב הצמיחה יכולים להיות גם הנכס הגדול ביותר של אומה וגם מקור כשלונה.

יפן ממחישה היטב את סכנות הדמוגרפיה. בעבר הייתה מעצמה כלכלית, אך כיום היא מתמודדת עם אוכלוסייה מזדקנת, כוח עבודה מצטמק ועלויות כבדות של אחזקת אוכלוסיית הקשישים. חדשנות ויעילות מספקות מענה חלקי, אך הכף נוטה לרעתה בשל משקל הדמוגרפיה.

הודו, לעומת זאת, רוכבת על גל צעיר: מיליוני צעירים הנכנסים לשוק העבודה, צמאים ללמוד, ליזום, לצרוך. דורשים חיים טובים ועשירים יותר להם ולילדיהם בדומה לאומות המתקדמות בעולם. דיבידנד דמוגרפי זה יכול להניע פיתוח מהיר, אך רק אם חינוך, תשתיות וממשל ינתבו אותו לכיוונים מועילים.

אוכלוסייה הולכת וגדלה אינה מבטיחה שגשוג. בחלקים מאפריקה והמזרח התיכון, כולל בישראל, גידול אוכלוסייה מעריכי מכביד על משאבים הולכים ומתמעטים, ומותיר צעירים רבים מדי מחוסרי השכלה וכישורים מספיקים לרדוף אחר מעט הזדמנויות, דבר המחריף את אי השקט החברתי ואת לחצי ההגירה. וכך כוח במספרים ללא יד מכוונת, או כזו המפנה לכיוונים שאינם פרודוקטיביים, מצליח להפוך מגמה ברוכה בעיקרה לקללה.

הלקח ברור: דמוגרפיה מגלמת הזדמנות, לא גורל. אוכלוסיה צעירה עשויה להעניק חיות לאומה, או להפוך לחבית אבק שריפה. עתיד האומה לא נכתב במספרים אלא במידת יכולתה לתעל את כוחה האנושי להתמודדות עם אתגרי העולם הזה. לא הבא.

פסלים אילמים וניצול יתר של משאבים

באי המרוחק ראפה נוי באוקיינוס השקט, בנו מתיישבים פולינזים חברה יוצאת דופן. הם גילפו והעמידו מאות פסלי אבן אדירי מימדים המכונים מואי, סמל לגאוותם וכוחם של אבותיהם. אך הישג מדהים זה גבה מחיר הרסני. כדי להעביר את הפסלים העצומים, הם כרתו את יערות הדקלים הצפופים של האי, מה שהוביל לסחף קרקע קטסטרופלי. בהעדר עץ לבניית רפסודות, יכולת הדיג שלהם קטנה. עם דלדול האדמה, היבולים פחתו.

כאשר האירופאים הגיעו לאי הפסחא מאות שנים לאחר מכן, הם מצאו נוף קודר ואוכלוסייה קטנה ודלה. פסלי המואי נותרו, עדים דוממים לתרבות שקרסה תחת משקל הצלחתה, שיעור טרגי במה שקורה כאשר השאפתנות גוברת על יכולתה של הסביבה לקיים אותה.

עלייתן ונפילתן של אומות הן לעתים קרובות סיפור על מערכת היחסים שלהם עם עולם הטבע. יכולתה של חברה לשגשג תלויה במשאבים שהיא יכולה להפיק מסביבתה, אך הישרדותה תלויה בהתאפקות משימוש מוגזם.

המלכודת המלתוסיאנית

סיפורו של אי הפסחא הוא גרסה בזעיר אנפין של אתגר שרודף את האנושות מזה מאות שנים, ומכונה מלכודת מלתוסיאנית. תיאוריה זו, הנקראת על שם הכלכלן תומאס מלתוס, טוענת כי גידול האוכלוסייה נוטה לעקוף את אספקת המזון, מה שמוביל לרעב בלתי נמנע ולקריסה חברתית. במשך רוב ההיסטוריה, מחזור קודר זה הכריע אוכלוסיות. תרבויות, ממסופוטמיה ועד המאיה, התמודדו עם דעיכה, בין היתר עקב נזק סביבתי שהן עצמן גרמו, כמו כריתת יערות ודלדול קרקע, ששיתקו את הבסיס החקלאי שלהן.

באמצע המאה ה-20, נראה היה שתרחיש הבלהות הזה עומד להתגשם בקנה מידה עולמי. מדינות כמו הודו ומקסיקו התמודדו עם גידול אוכלוסין מעריכי ורעב המוני מאיים. התפוקה החקלאית שלהן פשוט לא הספיקה כדי להאכיל את ההמונים.

המהפכה הירוקה : הפוגה יקרה

בדיוק כשהעולם עמד על סף אסון מלתוסיאני, הגיעה פריצת דרך. אגרונום אמריקאי בשם נורמן בורלוג פיתח זני חיטה חדשים בעלי תפוקה גבוהה ועמידים בפני מחלות, וביחד עם טכניקות השקיה ודישון מודרניות, הצליחו הוא וצוותו לחולל את המהפכה הירוקה. בהודו ובמקסיקו, ייצור החיטה זינק תוך שנים ספורות, מנע רעב והאכיל מאות מיליונים. בורלוג, שזכה בפרס נובל לשלום על עבודתו, מוכר כמי שזכה להציל למעלה ממיליארד בני אדם.

המהפכה הירוקה מוכיחה שטכנולוגיה וחדשנות יכולות, לפחות לזמן מה, לשבור את המעגל המלתוסיאני. עם זאת, הן הגיעו גם עם מחירים משלהן, כמו תלות מוגברת בדשנים כימיים ובמים. הן קנו לנו זמן, אך הלקח הבסיסי של אי הפסחא נותר בעינו: שגשוג ארוך טווח בלתי אפשרי ללא איזון בר-קיימא בין השאפתנות האנושית למגבלות כדור הארץ שלנו.

סינתזה: וקטורי כוחות וניצחון בנקודות

קשה להצביע על גורם אחד המכריע גורלן של אומות לשבט או לחסד. לעיתים קרובות, זהו שילוב של וקטורי כוחות, גורמים ונסיבות אשר מעלה או מוריד אומה.

קח לדוגמה את מה שקרה לאירופה: זינוק ביכולת הטכנולוגית, לצד מניעת קריסה אקולוגית לאורך מספיק זמן כדי לתמוך בצמיחה; מוסר עבודה פרוטסטנטי פגש בני אדם בעלי תושייה, ויצר גם עושר וגם חדשנות; רשתות סחר חיברו ערים מאנטוורפן ועד ונציה, והפיצו רעיונות וסחורות מבלי לאפשר ללכידות החברתית להתפרק. השווה זאת לאי הפסחא, שם ניצול משאבים בלתי מבוקר ולחצים דמוגרפיים הפכו תרבות משגשגת לסיפור אזהרה חקוק באבן.

גם קשיים מעצבים אומות: הרומאים התמודדו עם פלישות ומשברים פנימיים, אך מוסדותיהם ודרכי המסחר שלהם החזיקו מעמד; ציוויליזציות אחרות, כמו תרבויות תקופת הברונזה המאוחרת של מזרח הים התיכון, קרסו כאשר לחצים מרובים - מאקלים והגירה ועד שיבושים בסחר - פגעו בו זמנית. ריבוי טבעי חשוב, אך רק אם חינוך, תשתיות וממשל הופכים מספרים לאנרגיה יצרנית: החברה המזדקנת של יפן מתמודדת עם קשיים, בעוד שהודו הצעירה נושאת את ההבטחה לדיבידנד דמוגרפי.

כיום, הגלובליזציה ניתקה חלקית מדינות מהגיאוגרפיה המקומית שלהם אך לא מהדרישה למוסדות ממשל הגונים ואחראיים, קשרים בינלאומיים חזקים ולכידות חברתית.

אומות "מנצחות בנקודות", לא בנוקאאוטים. יתרונות קטנים - טכנולוגיה, ממשל, תרבות, דמוגרפיה, סחר, חוסן - מצטברים לאורך דורות. קריסה מתרחשת כאשר יותר מדי עמודי תווך מתערערים בבת אחת, ומשאירים את החברה ללא יכולת לקיים את עצמה.

הלקח הוא שהצלחה מתמשכת אינה עניין של ניצחון בודד, אלא תוצאה של יישור וקטורים רבים בכיוון השומר על יתרון יציב ורב-ממדי לאורך דורות בלי לאות. כך שורדות אומות, ורק כך הם מנצחות.

לקריאה נוספת

• סקירה ביקורתית של הספר "עקומת הפעמון":
  About "The Bell Curve" book in Wikipedia

• רובים, חיידקים ופלדה גורלותיהן של אומות ג'ראלד דיאמונד (ספר עברי)

• סקירת ספרו הקלאסי של מקס וובר:
  About "The Protestant Ethic and the Spirit of Capitalism

• על התמוטטות התרבות בסוף עידן הברוזנה:
  Review of 1177 BC: The Year Civilization Collapsed (by Eric Cline)

• אודות הספינה מעידן הברונזה:
  About the "Uluburun shipwreck" in Wikipedia

• קישור להורדת הספר:
  Why Nations Fail: The Origins of Power, Prosperity, and Poverty, by Daron Acemoglu and James A. Robinson

• על התמוטטות מערכות מורכבות:
  [Youtube] The Collapse of Complex Societies - Professor Joseph Tainter

• אודות המלכודת המלתוסיאנית:
  "Malthusianism" in Wikipedia

• אודות המהפכה הירוקה:
  "The green revolution" in PubMed Central

אהבתם? לא אהבתם? דרגו!

0 הצבעות, ממוצע 0 מתוך 5 כוכבים