האגו הוא האויב
דבר פחות - עשה יותר
הסופרת אמילי גולד נאבקה במשך שנתיים כדי לפרסם את הספר שתמורתו הובטחו לה מאות אלפי דולרים לו רק הצליחה לסיים לכתוב אותו. הבעיה שלה הייתה שהיא עסקה כל הזמן בהעלאת פוסטים לפייסבוק ובציוץ בטוויטר במקום לכתוב את הספר. ההסבר שהיא נתנה לעצמה היה שהיא מנסה לבנות את התדמית הציבורית. רק שהתדמית הזו הייתה ריקה כי היא לא הצליחה לעשות את העבודה שבזכותה היא הייתה ראויה לתשומת לב הציבור.
הסטטוס שאנחנו מעלים לפייסבוק, הציוץ בטוויטר, הפוסט בלינקדאין. מרחבי הרשת מתחננים שנמלא אותם בסיפור שלנו. במה שאנחנו רוצים להיות ואיך שאנחנו רוצים שאחרים יראו אותנו. הרבה מילים. הבל הבלים. אין לנו עשייה משמעותית שאותה אנחנו יכולים להציג כדי להוכיח את היכולת שלנו אז כדי לנחם את עצמנו אנחנו עוסקים בבניית תדמית בשביל שאנשים יעריכו אותנו. זה הצד החלש שלנו. זה האגו.
אתה יושב מול שולחן העבודה ומתמודד עם קוד מחשב שאין לך מושג איזה אידיוט כתב אותו. מנהל שיחה עם לקוח שדורש קצת יותר מדי. אתה כועס. אתה מתוסכל. אז במקום להתמיד בעבודה שלך אתה מחבר איזה פוסט ומעלה לפייסבוק או משוויץ בפני בת הזוג. דיבורים סתמיים כדי להקל על הכאב. רק שאם כל מה שאתה עושה זה רק לדבר אתה מפספס את העיקר. והעיקר זו העבודה. זה לעשות את מלאכת החיים שלך למרות התסכול, הכעס, העייפות והדרישות האין סופיות. זה לסיים עוד פרויקט. זה לפרנס את עצמך ואת הקרובים אליך ביותר שאתה כל כך אוהב.
"דבר פחות - עשה יותר" היא אחת העיצות אותם נותן ריאן הולידיי מחבר הספר "האגו הוא האויב" שעליו מבוסס המדריך הנוכחי.
אתה חייב לגלות כושר ספיגה
הניסיונות שעומדים בדרכך יראו לך את החוזקות שלך. השאר נאמן לדרך... ואז יום אחד תגלה שבנית משהו ששווה את הפוטנציאל שטמון בך.
(אפיקטיטוס)
ג'ק רובינזון היה שחקן השנה של ליגת הבייסבול בארה"ב ב- 1956. הוא שיחק 9 עונות והפך לאגדה עוד בחייו. בוודאי נדמה לך שעם כזה כישרון כולם ניסו לעזור לו, הקהל הריע והשופטים סלחו על עבירות קלות. רק שאם זה מה שאתה חושב אתה טועה כי ג'ק רובינזון היה השחקן האפרו אמריקאי הראשון ששיחק בליגה הבכירה של הבייסבול.
ג'ק רובינזון הגיע לשחק בליגה, למרות מוצאו, בתנאי אחד שהוא ידע למחול על כבודו. למחול על כבודו כשהוא יושב במסעדה ואיזה מלצר זורק הערה גזענית, למחול על כבודו כשהוא מגיע לעיר עם כל הקבוצה ורק לו אין חדר במלון, לסלוח לקהל שצועק "כושי תחזור לג'ונגל" וזורק קליפות של בננות למגרש. לסלוח על עבירות גועליות במיוחד של השחקנים היריבים שכוונו לקרוע לו את גיד אכילס. הוא מחל על כבודו בגלל שהוא הבין שאותם אנשים שמנסים להשפיל אותו מראים במעשים שלהם עד כמה הם עצמם שפלים.
לדבריו, הוא "לא פעם רצה לקרוע ת'צורה לבני זונות" אבל הוא הצליח לשלוט בכעס שלו ולהתאפק. הוא הצליח להתאפק כי הוא היה בשליחות של שילוב בני "הגזע" שלו, והוא ידע שאם הוא יצליח יבואו רבים בעקבותיו.
זה לא שמישהו מאיתנו אי פעם יצטרך לעמוד מול אצטדיון הומה אדם ששורק לו בוז, אבל בכל זאת אנחנו עלולים להתייחס יותר מדי לאנשים: לאדם שזורק הערה גועלית, מתחרה שיש לו מה להגיד על התפקוד שלנו או בוס שרוצה להקטין אותנו. הרי אנחנו חכמים ומוכשרים, בוגרי אוניברסיטה, ואפילו אחת הטובות, אנחנו אנשים מבוגרים, עשינו כבר משהו בחיים. איך הוא מעז להעליב אותנו. אם רק נהיה קצת יותר כמו ג'ק רובינזון נבין שבשביל המטרה הגדולה של עשיית עבודת החיים שלנו, של פרנסת יקירנו, אנחנו יכולים לסבול את העקיצות הקטנות, את הצעקות, את העובדה שלא חולקים איתנו את הקרדיט על עבודה שעשינו ואת התככים שמטרתם להקטין אותנו.
אולי בעתיד, אם נצליח להתגבר על הכול, נעלה מספיק בהיררכיה, ונשנה את המצב. אבל עכשיו אנחנו קטנים מדי, לא משמעותיים מספיק, אז עדיף ללמוד לספוג ולתת לזמן לעשות את שלו, ואולי נזכה, ברבות השנים, להוכיח במעשים שאנחנו טובים יותר מכל המלעיזים וכל מי שהתנכל לנו בדרכנו לצמרת.
אל תמהר להתרברב
היוונים הקדמונים נהגו לספר את המיתוס על איקרוס ודדלוס. על האב המבריק שבנה כנפיים, לו ולבנו, כדי שיוכלו לברוח מהאי כרתים חזרה אל המולדת באתונה. וכיצד הבן, שיכור מהיכולת לעוף, לא נשמע לאביו והעז להגביה יותר מדי עד שהשמש המסה את כנפיו וגרמה לו להתרסק לארץ.
כמו אותו איקרוס, כל אחד מאיתנו עלול להיתקל במצבים בחיים שבהם הוא "חייב" להתרברב כדי לומר לכל מי שמוכן לשמוע כמה הוא גבוה מעל לכל היתר. זה יכול להיות התחצפות לאחראי בעבודה, זלזול בעמיתים למקצוע, התרברבות שמטרתה להרשים את בת הזוג. הבעיה עם המעשה הזה שהוא קצר רואי. כי כשאתה מתרברב אתה מזמין את כל מי ששומע אותך להוכיח לך שאתה הרבה פחות מוצלח ממה שאתה טוען, ולחברה יש יכולת להעניש ולחבל. אבל הפגיעה הגדולה באמת היא בך עצמך. כי כשאתה שוגה לחשוב שאתה מעל לנסיבות שבהם אתה נמצא, אתה אוטם את החושים וסוגר את המוח, מה שגורם לך לעשות שטויות.
אז בפעם הבאה אל תמהר להתרברב. לא באוזני עצמך וודאי שלא באוזני אחרים. למעשה, אל תתרברב אף פעם. גם אם נדמה לך שזכית להצליח. מוטב לך לשמור את האנרגיה לעיסוק היום יומי המפרך בעבודת החיים שלך שהיא היחידה שיכולה להעיד מי אתה ומה אתה מסוגל לעשות.
כשלא הולך למרות שאתה מתאמץ מאוד
סטיבן קינג הוא אחד הגדולים והחשובים בסופרי העולם, וזה לא תמיד היה כך. בתחילת הדרך הוא כתב עשרות כתבי יד שאף אחד לא הסכים לפרסם. אז מה הוא עשה? הוא לקח כידון ונעץ אותו בקיר וכל פעם שהוא לא הצליח לפרסם כתב יד הוא נעץ אותו על הכידון. כך הצטברו שם מאות עמודים של כתבי יד, ובכל יום שסטיבן קינג היה מסתכל על הערימה ההולכת וגדלה הוא ידע שהוא עושה משהו בעולם. כי זה לא משנה כמה פעמים דוחים אותו יותר חשוב להמשיך לכתוב ולהמשיך לשפר את הכתיבה.
כשאנחנו עושים משהו בעולם יהיו מקרים רבים שבהם העולם לא יגיב כפי שאנחנו מצפים. כישלון, לעג, קנאה או התעלמות מוחלטת. אם ניתן לאגו להדריך אותנו, נאבד את הדרך כי האגו לא מוכן להסתפק בשום דבר שהוא פחות מאירוח באולפני טלוויזיה, מחיאות כפיים או לפחות צ'פחות על השכם.
הדרך שריאן הולידיי מציע כדי להתמודד עם התגובה של העולם היא להבין שהתגובה אינה בשליטתנו אבל היחס שלנו לעבודת החיים שלנו היא משהו שיש לנו שליטה עליו. לפיכך, אם אנשים בוחרים להשמיץ, לחבל או להתעלם זו בעיה שלהם. אנחנו חייבים להמשיך לעשות את העבודה שלנו, להמשיך ללמוד ולשפר את האומנות שבזכותה אולי נזכה אי פעם להכרה. ואם לא נזכה להכרה שום דבר לא קרה כי הדרך לרכישת הידע המקצועי ויישומו בעולם היא עצמה תגמול נאה על כל המאמץ.
האגו הוא האויב כשאתה מצליח
עמלת קשות, השקעת אין סוף זמן ולקחת על עצמך התחייבויות יוצאות מן הכלל, שיחק לך המזל, ועכשיו אתה סוף סוף זוכה להצלחה ולהכרה כלכלית וחברתית. נדמה לך שהגעת למנוחה ולנחלה? כנראה שלא כי אם לא תלמד לרסן את האגו שלך אתה עלול להתמלא בגאווה, להתנתק מהמציאות, ולעשות שטויות שיסכנו את כל מה שעשית.
תזהר מעצמך, במיוחד כשנדמה לך שאתה מצליח
לא פעם יוצא לי לשמוע על אדם נעלה שזוכה בפרס הגבוה ביותר שהחברה יכולה להעניק, ודווקא אז, כשהוא סוף סוף זוכה להכרה במעשיו, הוא נכשל בלשונו. זו זוכת פרס נובל עדה יונת שמציעה בראיון רדיו לשחרר את כל המחבלים (כולל רוצחי המונים מורשעים) מהכלא לאלתר וללא תנאי. או ווטסון, מגלה מבנה הדנ"א, שמסביר שהבעיה של אפריקה היא שהאפריקאים לא מספיק חכמים, ומאבד את משרת הפרופסור שלו. אנשים ראויים שהשקיעו עשרות שנים מחייהם והפכו לטובים ביותר בתחומם. דווקא כשהם זוכים בהכרה ציבורית רחבה, הם עושים דבר שטות נלעג שמסכן את כל מה שעמלו למענו. כששמעתי על כך תהיתי האם הם מטומטמים או שהסיטואציה הפכה אותם לכאלה.
אין שום ספק שזוכי פרס נובל הם אנשים חכמים במיוחד, ולפיכך נראה שיש משהו בהצלחה שמסחרר את הראש, וגורם לאדם לנהוג בטיפשות. טיפשות הנובעת מכך שהאדם סבור שאוהבים אותו בזכות מה שהוא. אלא שזו מסקנה שגויה כי הדבר היחיד שיכול לעניין באדם לאורך זמן אילו המעשים שלו, ובפרט עבודת החיים שהוא עושה.
הדבר היחיד שיכול לעניין באדם לאורך זמן אילו המעשים שלו, ובפרט עבודת החיים שהוא עושה.
הדרך שריאן הולידיי מציע כדי להילחם במחלת "שכרון הגבהים" שנוטה לתקוף את מי שהצליח היא לפתח הרגלים שיחסנו אותנו מפני ההשפעות השליליות של ההצלחה. הרגלים כדוגמת התרכזות במשפחה ובעבודה, למידה מתמדת, מדיטציה, ריסון עצמי, והקפדה לשמור על ערכי היסוד שאותם הגדרנו לעצמנו.
המשך ללמוד לא משנה כמה מוצלח אתה חושב שאתה
לא תוכל להתחיל ללמוד את מה שאתה חושב שאתה כבר יודע.
(אפיקטיטוס)
אטול גוואנדה (Atul Gawande) נחשב לאחד המנתחים הטובים בעולם. הוא פרופסור שמלמד באוניברסיטה, חבר מערכת בעיתון הניו-יורקר, כתב 4 ספרים רבי-מכר, זכה במענק הגאונים על שם MacArthur, ויש לו משפחה וילדים. ועוד דבר, בשיא ההצלחה שלו הוא ביקש ממנתח בכיר שיחנוך אותו.
מה כבר יכול לקרות כתוצאה מהנוכחות של חונך בניתוחים של אחד המנתחים הטובים בעולם? אחוז השגיאות ירד, ומספר ההצלחות עלה.
ממש קשה להאמין שאדם כל כך מוצלח עדיין ירצה להמשיך וללמוד במטרה להשתפר אבל זה בדיוק מה שהוא בחר לעשות כי הוא מאמין שתמיד יש מקום להשתפר. אולי בזכות הלמידה המתמדת הוא נמנה על מועדון הפאר של הטובים בעולם.
היכולת ללמוד אינה בחירה אלא תנאי להתמשכות ההצלחה לאורך זמן. כי כל יעד שאדם כובש לעצמו מציב לו אתגרים חדשים שאיתם הוא חייב להתמודד. המתכנת המצליח נאלץ להתמודד עם פרויקטים ברמת מורכבות הולכת וגדלה, בעל עסק מתרחב צריך ללמוד לנהל עובדים, ומייסד המיזם שהצליח לגייס הון נאלץ להתמודד עם דרישות המשקיעים.
לפיכך, לא משנה כמה נדמה לך שאתה מוצלח, אתה חייב להמשיך ללמוד כדי לשמור את עצמך במסלול ההצלחה.
לא תחמוד
הגנרל גרנט היה גיבור מלחמת האזרחים בארה"ב. לאחר שהשתחרר מהצבא הוא רץ ונבחר לנשיאות ארה"ב. תפקיד אותו מילא במהלך שתי כהונות רצופות. גרנט גם ידוע בתור אחד הנשיאים הפחות מוצלחים. אחרי שסיים את תפקידו כנשיא, הוא הקים בית השקעות עם אדם שהתברר כנוכל, וכך איבד את כל הונו. מצבו היה גרוע כל כך שהוא נאלץ למכור את המדליות שזכה בהם במסגרת שירותו הצבאי כדי לפרנס את המשפחה. ואז, כשהוא כבר גוסס מסרטן, הוא החל לכתוב את זיכרונותיו כדי להותיר למשפחתו מעט רכוש. הוא נפטר בגיל 63 בלבד.
התחושה של גנרל שאם הוא יודע לפקד על חיילים בהצלחה הוא גם ידע להיות מדינאי טוב היא דוגמה למה שקנאה עלולה לגרום. כי לא משנה כמה אתה מתקדם בחיים, אפילו אם אתה גנרל מעוטר או נשיא ארה"ב, תמיד יהיו אנשים שיהיה להם יותר ממך - יותר כסף, אישה יפה יותר, או הישגים מקצועיים גבוהים משלך. התחושה הזו שיש אנשים שיש להם יותר ממך עלולה לגרום לך לעשות שטויות שיסכנו את כל ההישגים אליהם הגעת.
התפקיד שלך הוא לרסן את היצרים שלך. הדרך לריסון מגיעה מהבנה שהחיים אינם מסלול מרוצים אחד אלא מתפצלים למסלולים שונים, וכל אחד בוחר לעצמו מסלול לפי יכולתו, כשרונו ומבנה האישיות שלו. אתה תוכל להגיע לתפקוד מיטבי רק במסלול המתאים לך ביותר, ורק בתנאי שתבחר להתמיד במסלול המתאים לך ביותר, לא משנה לאילו פיתויים תיחשף בדרך.
הרהר בנשגב ממך
"במקום שאליו אני הולך
היו רבים כבר לפני.
השאירו שביל, השאירו עץ,
השאירו אבן לרגלי,
ומה אני אשאיר אחרי,
האם אשאיר איזה דבר?
איני רואה את צעדי!
איני רואה את צעדי,
ומי יראה אותם מחר? "(יורם טהרלב)
אתה חושב שאתה גדול? נדמה לך שאתה מיוחד בצורה יוצאת דופן כי השגת דבר אחד או שניים בחיים? אז תחשוב עוד פעם.
אני אוהב ללכת ליפו ולראות את השכבות של ההיסטוריה. מעמודי החומה שנותרו מהתקופה שהמצרים בנו את הפירמידות, דרך התקופה שהטורקים שלטו בארץ ועד לימינו. דורות על גבי דורות שבהם חיו אנשים גדולים. אדריכלים מפוארים שבנו מבני ענק, גנרלים דגולים שניצחו קרבות עקובי דם, שליטים ששלטו על מרחבים עצומים. מה נותר מהם? מה אנחנו יודעים עליהם? האם אנחנו יודעים את שמם?
אחר כך אני אוהב לצעוד על חוף ימה של תל אביב ולהביט על הים התיכון. כל כך גדול שאי אפשר לראות אפילו את האי הקרוב אלינו ביותר, ולמרות הגודל המדהים לא יותר משלולית ביחס לאוקיינוסים.
חובבי האסטרונומיה ודאי מכירים את השיעור האינסופי של גודל גלקסיית שביל החלב שבה אנו חיים. אומרים שיש בה מאה מיליארד כוכבים. כל כוכב דומה לשמש שלנו. סביב רוב הכוכבים סובבות פלנטות קטנות, חלקם דומות לכדור הארץ. הגלקסיה שלנו היא רק אחת מכמה אלפי מיליארדי גלקסיות ביקום. גם כשאני מנסה לחשוב על זה אני לא מצליח להבין כמה היקום גדול.
ועם כל הגדולה הזו מה אני ומה מקומי בעולם? לא הרבה. ובכל זאת, החיים שאני חי הם כל מה שיש לי. לפיכך, אני חייב לעשות את הטוב ביותר במסגרת הזמן שעומד לרשותי.
עכשיו, אחרי שהבנתי את מקומי בעולם אני יכול לחזור לעסוקי, אני הרבה פחות חשוב ממה שנדמה לי, ולכן אני יכול לחשוב בצורה יותר מציאותית על ההתנהלות היום יומית שלי, עם הבעיות הרגילות שאיתם אני מתמודד, ועם ההתחייבויות שלי למשפחה ולעבודה.
האגו הוא האויב כשאתה נכשל
כשאתה מצליח אתה מבלה בנשף שנראה שלעולם לא יסתיים. שמפניה נמזגת לכוסות, צחוק עדין נשמע ברקע. אתה בטוח שזה יימשך לנצח. אבל בסופו של דבר משהו קורה והכישלון מכה. כישלון שמקורו בהתנהלות האישית שלך או בשינויים שאין לך שליטה עליהם. טכנולוגיה חדשה ומפתיעה, תקופת מיתון או היפר אינפלציה במשק. השאלה מה אתה עושה כשאתה בתחתית הבור תלויה רבות בנכונות שלך לרסן את האגו שלך ולהפיק את המיטב מהמצב אליו נקלעת.
הרגעים בהם אתה חי באמת
מלקולם אקס היה עבריין בן 20 כשהוא נכנס לכלא האמריקאי לאחר שעסק בשוד מזויין, הדחה לזנות, ועמד בראש כנופייה. בשבע השנים שהיה בכלא הוא הקפיד להיות בספריה בכל זמן פנוי שהיה לו. הוא קרא בלהט ספרי היסטוריה, פילוסופיה ומחזות, והצליח לרכוש את ההשכלה שחסרה לו. כשהוא יצא מהכלא הוא השתמש בתובנות שרכש כדי להפוך לאחד המנהיגים הבולטים של הציבור האפרו אמריקאי במאבק לשוויון זכויות בשנות ה-60 של המאה הקודמת.
כולנו עלולים להיקלע לתקופות שפל בחיים גם בלי להיכנס לכלא. בתקופות השפל קל מדי לשקוע במרירות וכעס על הנסיבות שהביאו אותנו למצב שבו אנו שרויים, רק שהתחושות הקשות לא עוזרות לנו לצאת מהבור אליו נקלענו, אלא להיפך הם גורמות לנו להתחפר יותר עמוק בתוכו.
אם במקום להתפלש במצב אליו נקלענו נקדיש זמן למחשבה על מה השתבש, מה צריך ללמוד, ומה צריך לשפר כדי לצאת מהמצב נוכל לצאת מזה חזקים וחכמים יותר וכך להגדיל את הסיכוי להחליף את נסיבות חיינו מכישלון להצלחה.
תשמור על הרגע. תשקע את עצמך בפרטיו. תענה לאיש הזה, לאתגר הזה, תעשה את המעשה הזה. תפסיק להתחמק. תפסיק להטריד את עצמך שלא לצורך. זה הזמן לחיות באמת.
(אפיקטיטוס)
ובכל זאת, אגו במינון נכון חשוב להצלחה
אחרי שהבנו את סכנות האגו צריך להודות שהוא כוח מניע חשוב ביותר. כי למה שאדם ירצה להתבדל מההמון, לקחת על עצמו משימות קשות במיוחד אם לא כדי להיות משהו בעולם.
הבעיה היא לא באגו עצמו כי אגו במינון נכון מניע להצלחה אלא באגו שגדל יתר על המידה ויוצא מכלל שליטה. זה יכול להיות ראש ממשלה של מדינה אחת קטנה במזרח התיכון הנחשב למנהיג דגול בעיני תומכיו, שמעדיף את טובתו האישית ועל כן מחבל באופן פעיל בעתידה ובשלומה של המדינה. האיש העשיר בעולם אשר מצייץ את עצמו לדעת ברשת החברתית. נשיא אמריקאי שטען שהוא מבין יותר מהקהילה המדעית, ועל כן מתעקש שאין התחממות גלובלית. כולם דוגמאות לאנשים עשירים וידועים מאוד שנראה שהצליחו בגלל האגו, ולא למרות האגו. אבל כשהאגו שלהם מתנפח יתר על המידה הוא עלול להוות סכנה לשלום העם והעולם.
מדריך זה מבוסס על הספר Ego is the enemy, שעליו אני ממליץ בחום. אתם מוזמנים ללחוץ על הקישור ולרכוש אותו מאמאזון.
אולי גם זה יעניין אותך
איך להיות כל כך טוב עד שהם לא יוכלו להתעלם ממך?
כישורי חיים - רעיונות ששווה לשתף
אהבתם? לא אהבתם? דרגו!
0 הצבעות, ממוצע 0 מתוך 5 כוכבים
הכותב הוא מתכנת שבמעט הזמן הפנוי העומד לרשותו נהנה לקרוא ספרים ולרשום לעצמו רשימות כדי להזכר במה שחשוב. מי שרוצה לחוות את דעתו מוזמן להוסיף תגובה ואשתדל לפרסם בהקדם.