המערה של אפלטון - שורשי הידיעה

בדמדומי העת העתיקה, אלפי שנים לפני שהאדם הנחית רובוטים על מאדים, פיצח את האטום וחשף את צפונות ה-DNA, חי ביוון הפילוסוף אפלטון שהגה משל המעצב את האופן בו אנו מבינים את טבע המציאות עד עצם ימינו.

אפלטון דמיין מערה חשוכה. עמוק בתוכה, כלואים אנשים מאז ילדותם. אסירים כבולים בידיים וברגליים, ראשיהם מקובעים ועל כן יכולים לפנות רק לכיוון אחד, קדימה לעבר קיר אבן ריק. מאחורי גבם בוערת מדורה, ובין המדורה לגבם עוברים מיני דברים: בעלי חיים, כלים, צמחים. האש מקרינה את צילם של אותם הדברים על הקיר בו נעוצות עיני האסירים. שבויים, שמעולם לא ראו דבר אחר, ועל כן רואים בצלליות המרצדות לנגד עיניהם את המציאות כולה. הם נותנים שמות לצללים, משוחחים על הדפוסים, ומנתחים את הקשרים והסיבות. כל מה שהם יודעים על העולם מסתכם באותם רשמים שהם מצליחים לקלוט בחושיהם המוגבלים.

"משל המערה" המתואר בספר "המדינה" של אפלטון שנכתב סביב שנת 390 לפני הספירה נועד ללמד אותנו על טבע הידיעה והבנת העולם. לדידו של אפלטון, המערה בה אנו כלואים אילו הם החושים המוגבלים שלנו, הצללים הם התופעות והניסיונות החולפים אותם אנו חווים בחיי היום יום, האש אינה יותר מחיקוי של אור השמש. כל מה שאדם חווה הם לא יותר מייצוגים פנימיים של טבעם האמיתי של דברים שהוא אינו מסוגל לתפוס עקב מגבלות החושים.

אפלטון סבר שחייב להיות משהו מחוץ למערה, תחת אור השמש. דבר אותו הוא כינה "עולם הצורות". תחום של רעיונות מושלמים ונצחיים - צדק, יופי, טוב - שאי אפשר לראות בעיניים, אלא לתפוס בתודעה. הכרת הצורות הללו פירושה להבין את היקום לא כפי שהוא נראה, אלא כפי שהוא באמת.

משל המערה הוא קריאה להתעלות מעל הנראה לעין. להעדיף את התבונה על פני החושים, את המופשט על פני המוחשי. אפלטון האמין שהאמת אינה משהו שאנו רואים, אלא משהו שאנו תופסים. חושינו, למרות היותם שימושיים, מרמים אותנו. המציאות, אם רוצים לדעת אותה, עשויה להיות נגישה רק באמצעות חשיבה ממושמעת והתבוננות פנימית.

הדימוי של אסירים המשוכנעים שהצלליות הנגלות לעיניהם הם המציאות עצמה הדהד לאורך אלפי שנים, ועיצב בצלמו את הדת, הפילוסופיה, ולא פחות חשוב את המדע המודרני. הוא מציג בפנינו את המתח הגדול ביותר בתולדות החשיבה האנושית, את קו הגבול המתעתע בין תחושות לידע, אינטואיציה לתצפית, אידיאלים מופשטים לתופעות מדידות.

אפלטון טען כי יש להעדיף את התבונה והאינטלקט ככלים העיקריים לידיעת העולם. לעתים קרובות על חשבון החוויה החושית. בכך הוא הניח את המסד למאות שנים של ויכוחים בנוגע לטבע המציאות ולאמצעים האמינים ביותר להכיר אותה. ויכוח, שכפי שנראה, ממשיך להדהד לאורך ההיסטוריה במתח בין גישות מיסטיות/מופשטות לגישות קונקרטיות/אמפיריות, החל מפלפולי ימי הביניים ועד למדע המודרני. הדימויים העוצמתיים של אפלטון מאלצים אותנו להטיל ספק בטבע התפיסות שלנו ולשקול האם ה"מציאות" שאנו חווים היא רק הצל של משהו עמוק יותר.

בסופו של דבר, היו מי שהעזו לאתגר את אפלטון. לא עוד מבט פנימה בלבד, אלא מבט החוצה, אל גלקסיות רחוקות, תאים חיים ואטומים. אך אפילו ענקי השיטה המדעית - גלילאו, ניוטון, איינשטיין - לא הצליחו להשתחרר לגמרי מן המערה. כי למרות יכולתם חסרת התקדים לתפוס את טבע המציאות, מוחם הגאוני עדיין נותר שבוי בצלליה.

משל המערה ממשיך לאתגר את האופן שבו אנו מבינים את האמת. האם אנו באמת רואים את העולם, או רק את צילו?

סיפורי מדע - היקום שבפנים

התובנה שבקעה מפתח צר בקירות הכלא

נר בעלטה — אנשי חזון על סף העולם החדש

מהו עקרון אי־הוודאות, ומדוע אלקטרונים לא מתרסקים לתוך גרעין האטום?

אהבתם? לא אהבתם? דרגו!

0 הצבעות, ממוצע 0 מתוך 5 כוכבים