נר בעלטה — אנשי חזון על סף העולם החדש
אנחנו מגששים באפלה, רגע לפני עלות השחר. צריחי הקתדרלות עודם מטילים מורא ופחד בלב המאמינים, אך מתחת לפני השטח רוחש דבר־מה חסר מנוח, שמקורו אינו בקדושה אלא בתצפית, בניסוי, בחקירה. העולם אינו נלמד עוד מכתבי הקודש בלבד, או מטבלאות המתארות את תנועת גרמי השמיים. העיניים מתחילות להיפקח. הידיים נשלחות למדוד. יש מי שמתחילים לשאול, ולחקור.
בתקופה מוזרה ונפלאה זו, שבין מיסטיקה וחרדה קיומית לבין תחייה והתפתחות אנושית, מופיעים קומץ אנשי חזון. עדיין לא יקראו להם "מדענים", אך הם אילה אשר שתלו את הזרעים הראשונים של מה שלימים יהפוך להיות המדע המודרני.
נתרכז בשניים מהם. כל אחד עמד בקצהו של עולם ישן. כל אחד מהם הרים את עיניו וראה משהו חדש.
לאונרדו — האמן הסקרן
המקום הוא פירנצה של המאה ה־15. הרנסנס מתעורר, משיב לתוך העולם רוח חדשה, השואבת את השראתה ממורשתם של היוונים והרומאים. אך ליאונרדו דה וינצ'י אינו מסתפק במבט לאחור, הוא מביט עמוק יותר, חודר מבעד למעטפת, ומבחין בדברים שמעולם לא נראו.
לילה. בחדר אפלולי המואר באור נרות, לאונרדו חומק מזעם האפיפיור. הוא נע בזריזות ובמיומנות בין נתיחת גופת אדם לרישום אנטומי מדוקדק של הפרטים שנחשפים לעיניו. הוא מאייר בגיר ועט, במחברותיו העמוסות את גוף האדם כפי שמעולם לא תועד. לפניו גופתו של גבר בן מאה, אדם עמו שוחח רק ימים ספורים קודם לכן בהיותו על ערש דווי. הוא מתחיל בחשיפת השרירים שמתחת לעור, מסיר אותם בזהירות כדי לחשוף את כלי הדם והאיברים. הוא ממשיך אל בית החזה, עמוד השדרה, הכבד. מתעד כל שכבה משלוש או ארבע זוויות שונות. למרות שהקפיד לא לחסוך בפרטים, את רגליו של הזקן הוא לא תיעד כנראה בגלל שהגופה נרקבה לפני שהספיק להגיע אל הרגליים.
גופתו של הזקן, הבחין, הראתה התעבות של דפנות העורקים בהשוואה לאלו של תינוק שאת גופתו הוא ניתח בעבר. זה הוביל אותו לשער שהזקן מת בגלל התעבות העורקים בתהליך שמתקדם עם הגיל ומוביל לייבוש האיברים הפנימיים עקב אי ספיקת דם. באבחנה זו, לאונרדו היה הראשון שתיאר את ההתפתחות ההדרגתית של מחלת טרשת עורקים.
לאונרדו נהג להשתמש בהקבלות מהם הפיק חלק גדול מהתובנות שלו. כך למשל, מאחר והועסק על ידי פטרוניו העשירים בעיקר כמהנדס מצא הקבלות בין גוף האדם לבין מכונות. כאשר את העצמות והשרירים הוא דימה למנופים וגלגלות.
כפי שהעסקתו כמהנדס לא מנעה ממנו מלנסות ולממש את תשוקתו העיקרית ליצור את יצירת האמנות המושלמת כמוה לא ראה העולם, ניתוחי הגופות שערך עזרו לו בעבודתו כצייר וכפסל. הוא השתמש בטכניקה דומה לזו המשמשת ליציקת פסלים לצורך הזרקת שעווה לתוך חללי הגולגולת. לאחר שהתקררה, הוא פירק את העצמות כדי לחשוף את המבנה הפנימי שנוצק בשעווה.
הוא עדיין לא מדען, אף אחד לא שכר אותו כדי לעשות עבודה מדעית, גם שיטות העבודה שלו אינם מדעיות. אין לו כתבי עת מדעיים לכתוב בהם, השיטה של ניסויים מבוקרים טרם הומצאה, אין טבלאות נתונים. אבל יש לו משהו משותף לכל המוחות המדעיים הגדולים: תשומת לב בלתי נדלית. לא רק במחקריו האנטומיים אלא גם בצפייה כיצד ציפור מטה את כנפיה במעופה, כיצד מים מתפתלים במערבולות, כיצד הבעות הפנים של אנשים משתנות ברגע. יכולת התבוננות ממוקדת וחודרת היא האמונה הפרטית שלו וסיבת מקומו המיוחד בתולדות האדם.
"יכולת אבחנה דקה היא מקור הידע" כתב לעצמו.
בעולמו של לאונרדו, הגבול בין אמנות למדע עדיין לא נמתח - ועל כן הוא חצה אותו מבלי משים, בצורה זורמת, כמו מים המחליקים בין האצבעות. הסקרנות האנושית הייתה שם מההתחלה, גם הסבלנות. הוא ניתח גופות בסתר, רשם פלאים הנדסיים במחברותיו, ואייר מערבולות מאות שנים לפני שמישהו חשב על פרקטלים.
החיוך המסתורי בשחר המדע
במחקרו על האנטומיה, לאונרדו ניתח לא רק גפיים ואיברים פנימיים אלא את הבעות הפנים עצמם. הוא עקב אחר המכניקה של הפנים האנושיות: איך גידים נמשכים בבשר, איך שרירים מקננים בשכבות, איך כיווץ קל יכול להרים גבה או להדק שפה. הוא ביקש לפענח את מנגנון הרגש, הכוריאוגרפיה העדינה של עור וגידים שגורמת לפנים להביע רגשות.
דיוקן המונה ליזה הוא לא רק תמונה. הוא שיא. החיוך החמקמק הזה, מעוצב למחצה ומשתנה ללא הרף, נושא בתוכו את התובנות אותם רכש לאונרדו במחקריו האנטומיים על גידים, קימטוטים, וחיוך אחד מסתורי. ההבעה שלה נובעת מבפנים. למרות מגבלות הבד, כי היא נוצרה על ידי מישהו שפשוטו כמשמעו קילף את שכבות בשר האדם כדי לפענח את צפונות ההבעה האנושית.
כאן, על בד הציור, מתכנסים חייו הכפולים של לאונרדו. העין של המנתח. ידו של האמן. שאלתו של הפילוסוף. מה יש מתחת לעור? מה הם החיים? היכן מהבהבת הנשמה?
אם אוקהם נתן לנו תער לקצץ את המיותר, לאונרדו נתן לנו עדשה שדרכה ניתן לראות את העיקר. האנטומיה שלו לא הייתה קרה, וגם לא קלינית. הייתה בו אהבת האדם. להכיר את הגוף היה לכבד את נס הבריאה, ולצייר אותו היה לתת נשמה באפה.
מחברותיו לא ראו אור בחייו. רבות מהמצאותיו לא מומשו. אבל במונה ליזה, הוא השאיר אחריו לחישה - חציה תיאור, חציה מסתורין - המעידה על יכולת לאחד תבונה ויצירה. דיוקן שנולד מעומק השרירים והזיכרון, מביט אלינו בחיוך משחר העידן החדש.
קופרניקוס — האדם ששם את השמש במרכז
שא את עיניך אל המזרח, אל העיירה פרומבורק, אשר לחופי הים הבלטי. האוויר קר יותר, הלילות ארוכים יותר, אבל סוג אחר של חום נוצר - כזה שמקורו באש שמימית.
ניקולאוס קופרניקוס אינו אסטרונום במקצועו. הוא פקיד בכיר בכנסייה, רופא, מתמטיקאי, מתרגם, מושל, דיפלומט וכלכלן אבל בעיקר תלמיד סקרן אשר חיפוש הידע המתמיד שלו הביאו לכדי מסקנה שמפת השמיים אינה תואמת את המודל שפיתח תלמי.
במשך למעלה מאלף שנים, המודל הגיאוצנטרי של תלמי, ששם את כדור הארץ במרכז, שלט בכיפה. כדור הארץ היה המרכז הבלתי מעורער של היקום, מוקף בספירות של כוכבי הלכת והשמש. אבל המודל הזה, שעודן במשך מאות שנים, הפך להיות מורכב מדי, ודרש מעגלים פנימיים בתוך מעגלים חיצוניים, תיקונים אד-הוק מתמטיים, שנדרשו כדי להסביר את תנועת כוכבי הלכת.
קופרניקוס האמין שהטבע חייב לפעול בצורה יותר אלגנטית.
הוא לא הציב את השמש במרכז הודות לשימוש במכשירים חדשים או תצפיות נועזות. הכלים שלו היו טקסטים עתיקים, טבלאות של תנועה פלנטרית, אך מעל הכל יכולת חשיבה מעמיקה וזהירה.
בין חמשת כוכבי הלכת הקלאסיים, מאדים הינו המתעתע ביותר. לילה אחר לילה, הוא מתקדם בהתמדה מזרחה על פני השמיים. אבל כל שנתיים לערך, נראה שהוא מהסס, ואז מחליק לאחור, בתנועת לולאה איטית ומוארת על פני השמים. תופעה המכונה מאדים בנסיגה.
כדי להסביר את התופעה, נאלץ המודל ששם את הארץ במרכז לתאר את מאדים כנע בתוך מעגלים בלתי נראים בתוך מעגלים. תוספת מגושמת שנועדה להסביר תנועה שנתפסה כחריגה אף שהתרחשה באופן קבוע וניתן לחיזוי.
"אבל מה אם כדור הארץ לא עומד במקום?" הוא תהה. "מה אם הוא מקיף את השמש כמו יתר כוכבי הלכת?".
לפי הסבר זה מאדים, כמו כל אחד מכוכבי הלכת, מקיף את השמש בקצב ובמרחק שונה מזה של כדור הארץ. כאשר כדור הארץ עוקף את מאדים ועובר אותו, נראה שמאדים נע אחורה לזמן מה. זהו השלב בו מאדים נראה בנסיגה אף שהוא ממשיך במסלולו הרגיל. זו רק נקודת המבט ממנה אנו רואים את מאדים שמשתנה וגורמת לנו לראות תנועה הנדמית למעגלית בשמי הלילה.
מתוך תובנה אחת זו החלו השמים לחשוף את סודותיהם. כוכב חמה ונוגה לעולם אינם מתרחקים מהשמש כי הם סובבים אותה קרוב יותר מכפי שכדור הארץ עושה. כוכבי הלכת החיצוניים נראים בנסיגה כי אנחנו עוקפים אותם בסיבוב. במודל ששם את השמש במרכז, היקום כבר לא נדרש למודלים מסובכים שלא לצורך להסברת התנהגותו.
לניקולס קופרניקוס, השמש - זוהרת, יציבה במקומה, נותנת החיים הגדולה - ישבה במרכז על כסא המלכות של היקום. לפי הסבר זה, כדור הארץ, סובב על צירו מדי יממה ומשלים הקפה סביב השמש מדי שנה, היה, רק אחד מכוכבי הלכת.
בפיתוח המודל הגאוצנטרי, קופרניקוס יישם את עקרון התער של אוקהם לפיו ההנחה הפשוטה ביותר שנחוצה להסביר את התופעה היא לרוב הנכונה. בהתאם, הוא בחר במודל שכלל פחות הנחות, זה שהשיל את העודף המטפיזי המיותר, ולא השאיר בידיו ברירה אלא לצאת חוצץ כנגד הדעה הקדומה והנחמה שמקורה באמונה התמימה.
זו עדיין לא היה הוכחה. אבל זו הייתה אפשרות. אפשרות כל כך אלגנטית שקשה להתעלם ממנה ברגע שמבינים אותה.
את פרסום רעיונותיו הוא דחה במשך שנים. אולי בגלל שהוא ידע ששינוי כזה הוא לא רק מתמטי. הוא קיומי. שכן, הזזת כדור הארץ ממרכז היקום פירושו הזזת האנושות ממקומה במרכז הבריאה.
עם פרסום ספרו המהפכני De revolutionibus orbium coelestium "על תנועתם המעגלית של גרמי השמיים" ב-1543, היה זה כאילו קופרניקוס השליך אבן למים השקטים של המחשבה הקוסמית. האדוות יגיעו בסופו של דבר לגלילאו, קפלר, ניוטון - ואף אלינו.
אל הסף ואל מעבר
לאונרדו העז להביט אל נבכי גוף האדם, נהרות ומכונות. קופרניקוס העז להטיל ספק במבנה היקום. לאף אחד מהם עדיין לא היו הכלים של המדע המודרני אבל שניהם סמכו על התבוננות מדוקדקת, שניהם נטו לכיוון האלגנטיות, שניהם חשדו שהאמת אינה עניין של סמכות, אלא של תיאור העולם כפי שהוא נחזה להיות.
הם עמדו על הסף. עדיין לא דיירים בבית המדע המודרני. רק מתדפקים על דלתותיו.
אם נקשיב היטב, נוכל לשמוע איך נשמעה הדפיקה הזו: עט רושם על נייר, טלסקופ נוטה לשמיים, תנועת כנפי ציפור שיד סקרנית שחררה מכלוב.
המהפכה המדעית לא נולדה בחטף. אלא התחילה במבטם של אלה שהעזו לראות עמוק יותר ורחוק יותר.
לעיון נוסף
לאונרדו דה וינצ'י ביוגרפיה מאת וולטר אייזקסון הוצאת מודן
ההרצאה השלישית של פרופ רון ליפשיץ בסדרת ההרצאות "פיזיקה בגובה העיניים"
התמונות נלקחו מויקיפדיה
אהבתם? לא אהבתם? דרגו!
0 הצבעות, ממוצע 0 מתוך 5 כוכבים
הכותב הוא מתכנת שבמעט הזמן הפנוי העומד לרשותו נהנה לקרוא ספרים ולרשום לעצמו רשימות כדי להזכר במה שחשוב. מי שרוצה לחוות את דעתו מוזמן להוסיף תגובה ואשתדל לפרסם בהקדם.